אנחנו ופרשת קצב / נמרוד נוי
2/1/2011
פרשת משה קצב היא עוד פרק, והפעם פרק עצוב עד מאוד, במציאות עגומה בה נמצאת כיום הפוליטיקה שלנו. היא עוד תפוקה שלילית שמייצרת לנו חולשת המערכת הפוליטית. נכון, ישנו כאן היבט אישי חזק של איש שכשל ומעד ונלכד בחולשותיו ולא יכול להן, אך ישנו כאן גם הבט ציבורי רחב שעלינו להתמודד עמו ולתת עליו את הדעת. כיצד קרה שאיש כמו קצב נבחר לכהן כנשיא מדינת ישראל. כיצד קרה שאיש כזה, שסיפורים על מעשי ההטרדה שלו כלפי נשים שונות שעבדו במחיצתו וסרו למרותו, בעת שמילא תפקידי שרות שונים בממשלות ישראל, סיפורים שעברו מפה לאוזן, כיצד קרה שאיש כזה המשיך לאורך שנים רבות כל כך לכהן כשר בממשלות ישראל, ולבסוף אף נבחר לנשיאות המדינה. ומה זה אומר עלינו.
כיצד אנו מוכנים להקריב כל ערך וכל דבר חיובי בחיינו באשר לפרהסיה שלנו כשמדברים על פוליטיקה. כיצד כבר מזמן הפוליטיקה איננה ממלאת את תפקידיה, ונבחריה כבר מזמן שכחו שתפקידם, והזכות להיקרא נבחר ציבור מותנה בכך שמוטלת עליהם אחריות עצומה להשיט את הספינה הזאת הנקראת מדינת ישראל אל עבר חוף מבטחים. כיצד אנו מכפיפים את השיקולים האישיים על מזבחה של המדינה. אלו הן השאלות שצריכות להישאל. זה מה שצריך להעסיק אותנו בימים אלה יותר מכל.
זהו יום עצוב לכנסת ישראל ולנבחרי העם ולמעשה לכולנו, שמזה שנים ארוכות אנו מתעלמים ממצבה הירוד של הפוליטיקה בישראל, מבריחתם של הפוליטיקאים מן האחריות המוטלת עליהם, ומרמת תפקודם הנמוך ודרכי התנהלותם השערורייתיות. אנו מתעלמים מכך שהמקום הזנוח ביותר בחיינו היא המערכת הפוליטית. בתוקף, איננו רוצים לעסוק בכך, וכשאנו כבר חושבים לעשות משהו בנדון אין לנו הכלים המתאימים שבאמצעותם נדע מה לעשות ואיך. זהו סיפורו של דור שלם שכשל. זהו מיילסטון בחיינו, שבו עלינו לנתץ אלילים שהכזיבו ולהתחיל לפעול בתבונה ובמקצוענות. זוהי נקודת בוחן דורית אשר ממנה והלאה נחדל לטפח ולהעריץ באופן עיוור את יפי הבלורית בקרבנו, את בחורינו הטובים ואת מה שמכונה בפינו מלח הארץ הזאת. ראו להן הובילו אותנו אותם אלילים אשר סגדנו להם במשך שנים רבות כל כך, ולא הבנו שבעת הזאת אנו זקוקים לסוג חדש של מובילים בתוכנו. לסוג חדש של דמויות לחיקוי ולהערכה. אנו זקוקים לדוגמה אישית ומוסרית שתתאים לזמנים החדשים ולאתגרים בפניהם אנו עומדים.
זהו יום בו עלינו לפרום את רשת הקשרים הישנה ולהזרים במהרה דם חדש בקרב האוליגרכיה הקיימת במדינה אשר הבאתנו הולם. אוליגרכיה שאיננה מסוגלת עוד להובילנו אל עבר חוף מבטחים וכל שהיא יודעת לעשותו הוא לשמר את המצב הקיים ואת יתרונותיה ונכסיה.
ומה קרה שם בכנסת ישראל ובדיון הציבורי שהתנהל באותם ימים בו נבחר קצב לנשיאות המדינה. מה קרה שם באותם ימי אופל בו הגיע לשיאו מערך המלל התפל, המסיט, המדיח, והמזהם את חיינו שהובילו נבחרינו חברי הכנסת דאז. עד לאיזה נמיכות הגענו באותם ימים בהם הליכוד והימין הקיצוני-דתי התגייסו כאחת נגד שמעון פרס והמליכו את קצב. כיצד השתמשנו אז בטיעונים יפים שהנה אנו ממליכים לראשונה נשיא מזרחי לישראל. כיצד הימין הקריב את טובת המדינה על מזבח היריבות היסטורית שלו עם המפא"יניקים. 'אנחנו נראה להם מה זה'. כיצד האינפנטיליות השבטית הזו ממלאת את חיינו הציבוריים ואין בתוכנו יותר עשייה לתכלית ציבורית ראויה לשמה. וכיצד אותם פוליטיקאים, והפעם מן השמאל, המליכו את עמיר פרץ כשר הביטחון תחת הסיסמה שגם איש אזרחי יכול להיות שר בטחון בישראל. כיצד אנו עטפנו את בחירת קצב לנשיא ואחר כך את פרץ לשר בטחון בסיסמאות סרק ללא שטרחנו לברר היטב היטב מה עומד מאחוריהן.
